שיטות ייצור אתנול תעשייתיות מתחלקות בעיקר לשתי קטגוריות: תסיסה והידרציה אתילן. תסיסה, כתהליך מסורתי, הייתה זמן רב המקור העיקרי לאתנול במדינות שונות, וכיום, כל המשקאות האלכוהוליים וכ-75% מהאתנול התעשייתי ברחבי העולם עדיין מיוצרים בשיטה זו. עם זאת, בארבעים השנים האחרונות, עם התפתחות טכנולוגיית הידרציה אתילן, התסיסה הוחלפה בהדרגה.
התסיסה צורכת כמויות גדולות של דגן; נדרשים כ-4 טון דגנים או 12 טון תפוחי אדמה כדי לייצר טון אחד של אתנול, וכתוצאה מכך עלויות גבוהות, ולכן הוא הופסק. הידרוליזה של עץ, בשל ההשקעה הגדולה והעלויות הגבוהות שלה, מתאימה רק למדינות בודדות עם משאבי יער בשפע. שימוש בתוצרי לוואי מתעשיית הסוכר או הנייר-כגון מולסה (שאריות סוכר) ופסולת עיסת סולפיט-ליצור אתנול עדיין בשימוש במדינות מסוימות, אך התשואה נמוכה בשל מקורות חומר גלם מוגבלים; לדוגמה, ניתן להפיק רק טון אחד של אתנול מ-15-20 טון של פסולת עיסת, שאינה יכולה לענות על צרכים תעשייתיים-גדולים. למרות שתוצרי לוואי חקלאיים וצמחי בר (כגון קש אורז, גבעולי תירס או פירות בר) יכולים לשמש גם כחומרי גלם, נותרו בעיות כמו איסוף, הובלה ומשאבים זמינים מוגבלים. בסך הכל, שיטות התסיסה, המוגבלות על ידי זמינות חומרי גלם ויעילות כלכלית, הפכו לבלתי מספיקות כדי לעמוד בדרישות של ייצור בקנה מידה גדול.
על רקע זה, צצה בהדרגה שיטת הידרציה אתילן. Shell Chemical Company בארצות הברית תיעשה הידרציה ישירה ביוסטון ב-1948, ובנתה מפעל אתנול עם קיבולת של 60,000 טון בשנה. לאחר מכן, בשנת 1951, הם בנו מפעל אתנול נוסף בסקוטסקו עם קיבולת שנתית של 35,000 טון, מה שסימן את ההתבגרות והיישום הנרחב של טכנולוגיית הידרציה אתילן.
